במלאת 10 שנים

 
 
מאת: ציפי בכר
 
הילה שלי.
נסיכה שלי.
אוצר שלא קיים יותר בעולם.
בת אהובה שלי.
נכדים שלי יובלי וירדני.
היום לפני 10שנים
עולם עצר מלכת
השמחה נלקחה מהעולם.
את בת שלי אהובה
אתם נכדים שלי מושלמים
נירצחתם ע״י פסיכופט.
שלקח את הדבר המושלם בעולם מאיתנו.
הילה שלי,
יובלי וירדני מלאכים שלי.
עשר שנים שהלב מדמם.
עשר שנים של כאב בילתי פוסק.
אני רוצה שתדעו ילדים שלי
שאתם איתי כל שניה
כל חג,כל שבת.
כל יום חול,
לאן שאני הולכת אני לוקחת אותכם איתי.
חוגגת לכם יומי הולדת.
אתם איתי לנצח.
אתם חלק גדול מנשמתי.
וחלק ענק מליבי.
בת שלי אני כל כך מתגעגעת.
כל כך רוצה לשמוע את קולך.
כל כך רוצה עוד חיבוק גדול ממך
כמו שרק אמא יכולה לרצות.
מחבקת אותכם ומנשקת.
לנצח אימוש וטטה.❤️♥️
 
 
 
יום השנה העשירי
 
 
 
 
 

 
מאת: רעות קופיטו
 
 
הילול ככה מיכלי הייתה קוראת לך,
10 שנים עברו זה כ"כ מוזר לי תמיד אומרים שהזמן עושה את שלו שאיכשהו הכאב חולף אבל הכאב לא חולף אתה פשוט מתרגל למציאות אחרת ממשיך בשגרה ופחות חושב עליו אבל הוא פשוט תופס אותך כשאתה לא מוכן, כל פעם שאשמע את המערכון "מישהו שם פה חלון" כמו שיובלי היה מחקה, או את השיר דיו והסבון בכה מאוד שלימדתי אותו ביום שירדני נולדה, שאשמע את השיר שיר למעלות שהיה בקליפ שעשו לך בשבעה והכל צף בחזרה. אני מנסה לדמיין איך הייתם נראים היום. יובלי כבר היה מתחיל להתכונן לבר מצווה וללמוד דרשות, ירדני כבר הייתה בכיתה ד ואני אפילו לא יודעת אם היה לה שיער חלק או מתולתל, ואותך אני מדמיינת בדיוק אותו דבר עם חיוך ענק צחוק מתגלגל ואנרגיות שסוחבות את כל מי שאיתך בחדר, שנים ניסיתי להבין למה זה קרה ומה היה קורה אם הייתם פה היום ומליון ואחת שאלות שכבר הוציאו אותי מדעתי, אבל יש דברים שאין להם תשובה אני יודעת שאתם פשוט חלק ממני שאתם מלווים אותי בכל צעד וצעד מהרגע שאני פותחת את העיניים עד הרגע שאני הולכת לישון שזו המציאות שגדלתי בה אבל אני לא מכירה משהו אחר מההרגשה הזו שיש משהו חסר, אבל יהודה לימד אותי שהכל בראש, שצריך לקום כל בוקר עם חיוך כי למרות כל הכאב זכיתי במשפחה מיוחדת, אני יודעת שכל דבר שאצטרך ילחמו בשבילי, את הנשמה יתנו בשביל שאחייך ואני אתן להם שזכיתי במשפחה שהם החברים הכי טובים אחד של השניה במשפחה מלוכדת וחזקה, ואין לי ספק שאתם שם למעלה מחזקים אותנו שומרים עלינו. אני מקווה שאת עם יהודה ומיכלי שם למעלה מגדלים את הילדים בכיף ואהבה שיהודה עובד בחצר ובגינה שלכם שם כמו שאהב שיובלי וירדני רצים ומשתוללים בה, ואת ומיכלי יושבות על איזה בירה וצוחקות בלי הפסקה כמו פעם. השנה הילול מעגל נשים נתניה לזכרכם ולזכר מיכלי החליט שהשנה הזו תהיה בסימן 10 שנים לרצח, ואנו מתכוונות להקדיש את הפעילות שלנו למען הנצחתכם. מעבר לפרוייקטים השוטפים שלנו, בכוונתנו לתת דגש לנושא של אלימות במשפחה ולחבק השנה ילדים, נערות ונשים שחוו אלימות במשפחה. אני מבטיחה לך שאני שומרת על כולם פה ואעשה הכל כדי שכולם יקומו עם חיוך כל בוקר וילכו לישון איתו בלילה כי איך סבתא טולה הייתה אומרת החיים חזקים מהכל. אוהבת ומתגעגעת בלי סוף.
 
 
 
 
27972329_1232165353585213_2908913355935237625_n
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
מאת: אילה פינקווייס
 
 
הילה
ערב סוכות בביתנו , שנת 2008 , ניחוח תבשילים ומאפים מתפשט בבית הילולה ושמחה. הנשים טורחות יחד איתי על תיבול אחרון של המטעמים במטבח. הצעירים כבר מתקבצים להם בגינה קולות של שיח רם צהלות צחוק של נוער. כולנו בבגדי חג. ואת הגעת היית אחרי לידה ,יפה תמירה חייכנית. ירדן שהיתה רק בת חודש ימים בעגלה. ויובלי פעוט בן שנתיים, הביא לי שרשרת לסוכה שעשה במו ידיו בגן. ליבי נחמץ למראה השרשרת הקטנטנה, לא הכנתי לו סוכה...כאב עצום... לא מוסבר פילח את ליבי ... " חשבתי שירד גשם.." התנצלתי.
עזבתי הכל ויצאתי עם הילה ויובלי לגזיבו בחצר שלמזלי היה לו סכך טבעי. יחד יובלי הילה ואני חיפשנו מקום ראוי לתלות את השרשרת המקסימה שיובלי הכין לדודה אילה....נישקתי אותו והבטחתי שאבנה לו סוכה בשנה הבאה. הכאב החד על ההחמצה הזו שאכזבתי את הילדון היפיוף הזה ולא בניתי לו סוכה כהלכה עם קירות בד ליווה אותי כל הערב, לא נתן לי מנוח, כאב חד כל כך, לא אנושי... לא מוסבר ...אז בערב סוכות בשנת 2008...!
שבוע אחר כך... נגדעו באחת כל תקוותי: לא ידעתי שזה היה חג הסוכות האחרון, בו ניתנה לי הזדמנות לבנות ליובלי ולירדן סוכה....מאז אני מסרבת לארח בערב חג סוכות...
10 השנים שחלפו לימדו אותנו מה זו אהבה וכמה היא יכולה לכאוב.
כאב כזה שחונק אותך עד לאבדן הכרה, כאב שצורב אותך בכל נים מנימי גופך, כאב שאין לו מזור ואין תרופה.
כאב שהדמעות אינן מתייבשות לעולם וכשהגרון ניחר והקול נשנק רק העיניים מדברות וזועקות. בעשור האחרון למדתי לדבר במבטים. לקרוא את הכאב, את הלב של אחותי. למדתי את המשמעות הנוראה של אימהות. של אבהות .
10 שנים חלפו היללי ,אבל בשבילי אהובה ביקרת אצלינו בבית רק אתמול. הכאב כל כך טרי עדיין, לא חל עליו שום חוק התיישנות וגם אין תקופת צינון. הוא שם בכל אירוע ובכל שמחה. הוא שם דווקא באירועים השמחים בחגים, בימי ההולדת, בחתונות.
10 שנים שבהם הבנו שעם כל האובדן והכאב הנורא הזה, הדבר היחידי שיכול להציל אותנו מאובדן מוחלט הוא ה"ביחד " שלנו כמשפחה . התמיכה הזו האחד בשנייה האהבה שלנו אחד לשנייה, העקשנות הזו להמשיך במלחמת ההישרדות האינסופית הזו יום יום יחדיו, אחד למען כולם וכולם למען האחד.
את ילדה אהובה שלי חלק מהמשפחה הנפלאה הזו, את, יובלי וירדן אתם אתנו היללי בליבנו, בשיחות שלנו שמך לא מש מפינו זיכרונך לא נמוג. ולא רק במשפחה , לזכרך הוקם מפעל לתפארת - מעגל נשים מדהימות שעושות מלאכת קודש למען משפחות נזקקות ומנציחות אותך ואת מיכלי המייסדת שלו בדרך הכי נפלאה שיש.
והיום אני גם יודעת שכפי שאנו עומדים כאן, גם את כינסת את כל המשפחה של מעלה: את אבא שהלך מאתנו הישר לחיקך ולחיק נכדיו, את הסבים והסבתות את מיכלי חברתך שפעלה להנציח אותך והקימה את המעגל
ואת צופה בנו עכשיו ומתמלאת גאוה ואושר ! שם למעלה, ממרום מושבך את גאה לראות שלא ויתרנו...שאנו ממשיכים קדימה, למרות הקשיים ונוכח הגעגוע האינסופי לכולכם.
יהי זכרכם ברוך אוהבת אותך דודה שלך אילה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
השנה, לאחר שאביה של הילה, יהודה בכר, הלך לעולמו הקריא את הקדיש גל ברק, אחיה של הילה
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
פרסמה: עמית שחר
 
 
הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
קצת שחור
ואין לובן בעיר
הנסער היום נסער מאוד
העבר היום עבר מאוד
קצת עתיד
ואין הווה באוויר
ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות

עשר שנים לרצח המזעזע של הילה ושני ילדיה.
יהי זכרם ברוך