הילה, יובלי, ירדני- ממורן בר (בת דודה)

 
שנה בלעדיכם. לחלקנו נדמה שחלף כבר נצח, לחלקנו נדמה שזה קרה רק אתמול. לכאורה החיים נמשכו, חזרנו לעבודה, למשפחה, לשגרה. אבל חזרנו לעולם אחר, עולם שאינכם נמצאים בו.
להמשיך הלאה זהו מאבק יומיומי. יש מי שמנסים לברוח מן הידיעה הזו לאורך היום כדי להישאר שפויים, יש מי שמוכרחים כל דקה להביט בכם בתמונות, בקטעי וידאו, כדי לשרוד. ההתמודדות שלנו היא שונה וכל דרך מנסה להפיג ולו לשניה את הכאב.
אבל כשאני חולפת ברחוב ורואה ראש מהודר בתלתלים זהובים, כשאני רואה אם מניפה מעלה את ילדה, כשאני שומעת צחוק מתגלגל ומלא שמחת חיים או שיר מסוים ברדיו- אני יודעת שאנחנו כולנו שם ביחד, בתוך הרגעים האלו, מדממים, פצועים, נעקצים בשתיקה.
אני גם יודעת אז שהעולם, בדיוק כמונו, אף פעם לא ישכח, יתאבל עליכם לעד, נדמה כי תמיד ימלא עצמו בזיכרונות מכם, יתן לנו אותם לרגע ואז יקח.
הילה, יש בי תחושת החמצה קשה. גדלנו יחד, צמחנו יחד, התבגרנו זו לצד זו, אבל לא הספקנו להיות החברות הטובות שהיום אני יודעת שיכולנו להיות. אני נמצאת שם עם המשפחה שלך כמה שאפשר, אני סופגת אותך ולומדת אותך עוד ועוד דרך החברות הכי טובות שלך, אני שומעת כל הזמן כמה דומות אנחנו בילדותיות שלנו, בחוסר הרצון לעשות את הצעד הזה קדימה, להתבגר באמת. החיוך והעיניים הבורקות שלך בראשי כל הזמן, ובחלומות שלי אנחנו עושות את כל מה שלא הספקנו לעשות. וכמה לא פייר זה, כי הנה דווקא אז מזדחלת הבגרות החמוצה, שואבת ממני את הילדותיות ההיא, חורצת: חלומות לא מתגשמים
אני רוצה לספר לך על המשפחה המדהימה שלך, אבא ואמא שלך, גל ודניאלי. הם מחזיקים זה את זה, והם עושים זאת בקושי רב. כל אחד מהם מתמודד באופן שונה, מעבד את הכאב בדרכו שלו, נאבק להמשיך הלאה, לשקם את מה שעוד ניתן. אני מעריצה אותם כפי שהערצתי אותך. הם עדיין המשפחה שתמיד השווצת בה והתגאית בה. חכמים ורגישים ויודעים עמוק בפנים מה היית אומרת להם בדיוק לו יכולת לומר. וכמה הם סובלים בלעדיכם, בכל פעם שאני נכנסת בדלת הזו אני מרגישה את הסבל שלהם, את הגעגוע, זה בתוך העיניים שלהם, פנימה בתוך העצמות. אבל יש שם עוד משהו, את יודעת מה יש שם עוד? יש שם את הכוח והעוצמה, לנסות ולהמשיך להיות המשפחה ההיא, המלוכדת והאוהבת. הם עושים זאת בשבילך ובשביל החיים שעוד יבואו. ואני יודעת שאת כל כך כל כך גאה בהם!
איפה אתם עכשיו? לשאלה הזו לעולם לא אצמיד את הראייה הבוגרת, הרציונלית, לא משנה מה יקרה בדרך ומה יאלץ אותי להתבגר. מבעד לעיני שלי לנצח תטיילו בעולם אחר, טוב יותר, הגנים בו תמיד מלבלבים, הממתקים גדלים על העצים, הצחוק שלכם מהדהד בכל עבר ולא חסר לכם דבר. שלושה מלאכים, רצים זה אחר זה על מדשאה ירוקה במשחק תופסת צחקני, נטולי זיכרון הבוקר ההוא.
מתגעגעת ואוהבת אתכם כל כך!
מורן