הספר ושיר- ציפי

 
כתבתי כמה מילים לזכרם של אהוביי, הילה, יובלי ירדני ז"ל. לאט לאט התגבש מהן שיר.

הילה, את הכוכב המאיר את דרכי הביתה,
ואת תלתלי הזהב של החמה,
את לובשת לבן בחלומות,
ותמיד כל כך מרגיעה,
ואני לא מבינה איך אפשר להתקיים פה בלעדייך הילה,
ואיך יום רודף יום אל השגרה,
אם רק היית יודעת כמה את לי חסרה.

עולם בו את אינך
הוא עולם שאני לא רוצה בו,
זה לא אותו עולם
אם אין בו את צחוקך, את טוב ליבך.

וקולות הילדים הולכים ומתרחקים ממני
יובלי לא קורא יותר בשמי,
וירדן הקטנה, האם היא דומה לך?
האם הם עוד זוכרים אותי?
ובדמיוני אני יודעת שהם איתך
ומקווה שיש מקום טוב יותר
בו אתם חיים יחדיו


עולם בו את אינך
הוא עולם שאני לא רוצה בו,
זהו לא אותו עולם
אם אין בו את יופייך, את חוכמתך.

איך זה שביום אחד הכל נקטע,
והזרימה המופלאה נעצרה?
לו רק ניתן היה לשוב אל אותה השנייה,
לו רק יכולתי להושיט יד ולעצור את המעשה הנורא,
והראש לא נותן לי מנוח,
ואותן המחשבות מתרוצצות שוב ושוב,
לא אוכל לעולם לסלוח,
לא אוכל שוב להיות.

עולם בו את אינך
הוא עולם שאני לא רוצה בו,
זהו לא אותו עולם
אם אין בו את קסמך, את אהבתך.


אני עודחולמת על מקום בו אתם קיימים
שם זורחת השמש תמיד
ואתם מתרוצצים זה ביד זה
ללא שום זכרון מכאובים
אבל הלב שלי לא מוצא מנוח
החגים כבר לא כל כך שמחים
בשבתות זה לא אותם צחוקים
ואתם פה לכולנו חסרים
והחיים כל כך שונים
כתבתי אותו כשאני חושבת רק עליהם,
על חסרונם,
ועל החלל הגדול שיש לי בלב מאז שהם אינם.
הוא מתאר את רגשותיי כי רציתי להתמקד רק בהם.
אבל - יש לי משפחה , שמחזקת אותי ותומכת בי.
גל ורות, שממלאים את ליבי באהבה ובצחוק ילדיהם-
נכדיי המתוקים- עומר, ליאני, יהלי ורוי.
ביתי דניאלי, שהיא בת נפלאה, ומסורה
ואבא שתומך ודואג לכולנו
אחותי, אחי, גיסותיי - תמיד שם עבורי.
אני אוהבת אתכם ואומרת לכם תודה כל יום. בזכותכם אני פה.