כבר שנה שעוגת שלושת השוקולדים של ארטיזן לא מתוקה באותה המידה

 
ושלכבד הקצוץ יש טעם תפל,
כבר שנה שהאודישנים של כוכב נולד כבר לא מצחיקים
כבר שנה שכל שיר חדש ברדיו כבר אינו ערב לאוזן,
כבר שנה שלבושם דולצ'ה וגאבנה כבר אין את אותו ניחוח פריחה לימוני,
כבר שנה שאת לא כאן.
כבר שנה שאני נוסעת לחיפה- איתך ובלעדייך. מדמיינת אותנו בשיחת הבוקר היומיות שלנו. חולפת באותם מקומות שם נהגתי לחלוף עם הרכב בשעה שאנו מתדיינות בענייני דיומא ובענייני ילדים. וכעת - המקומות הם אותם מקומות, וקולך הופך ממוחשי למתנגן בתוך ראשי ודמותך ברקע הנופים. ואני מתכווצת.
כבר שנה שלאחר שהדרתי רגלי ממקומות רבים, וניסיתי לברוח מזכרונותי ומהכאב,אני מתפתה ומגיעה לאותם מקומות בהם אהבנו להסתובב יחד. והמלחמה הפנימית בין ללכת ובין להשאר. בין להרגיש עוד רגע כיצד הדמיון קורם גידים ובין לדאוב את המציאות. והקול שלך בראשי ודמותך מול עיני וחיוכך הלבן מסנוור והנשמה הגדולה שלך מאירה.
הנשמה הגדולה שלך היתה מאירה כל חדר מואר שנכנסת אליו, כל לב. מדי שישי, הדלקת את נרות השבת והיית מתקשרת אלי, לברר אם זכרתי להדליק ולהזכיר לי עד כמה זה חשוב. הנשמה הגדולה שלך משכה כל העת אל הכותל. כל כך התרגשת בכל פעם שהגעת לירושלים ולקיר הגדול והמשמעותי הזה. ועד כמה הוארת ופנייך נצצו ביום ההוא כשטבלת במקווה.
כבר שנה שאני כואבת את היעדרן של עצותייך הנמלצות מדבש. את התבונה שלך.את העצות המקצועיות שהיית נותנת לי. את הפרגון הנדיר שלך. בכל טקס בו אני משתתפת, ובכל הרצאה, אני מחפשת את פנייך, את רעמת שיערך. את מחיאות הכפיים והחיוך שלך.
כבר שנה שאני חסרה את את רגש האמהות והאינטואיציה החזקה שלך. רוצה לשאול אותך כל כך הרבה שאלות שלא הספקתי לשאול. תכננו כל כך הרבה שנים לחוות יחד את האמהות, את ואני. כל כך שמחנו שלשתינו יהיו בנות ושהן יהיו בנות אותו הגיל ויהיו החברות הכי טובות. ואני, שמוקפת בכל כך הרבה אמהות- חסרה לי זו שדומה לי מכל. חסרה לי עצתה והבנתה של זו שידעה לאזן אותי ואני אותה. של זו שידעה על מה אני חושבת עוד לפני שהמוח תרגם את התחושה למילים.
כבר שנה ששמך מתגלגל על שפתי כשאני קוראת לבתי. כבר שנה שאני כואבת את העובדה שהיא לא תכיר אותך. את- שאהבת אותה מן היום ששמעת על קיומה. כבר שנה שאני שואלת את עצמי כיצד זה ייתכן שבמשך כל כך מעט זמן היו לי בו-זמנית שתי הילות בחיים.
כבר שנה שכואב לי על שלא ביליתי מספיק זמן עם יובלי אלא חייתי אותו דרכך, דרך הסיפורים האינסופיים שלך, דרך האהבה שלך אליו שמלאה כל משפט וכל נשימה שלך. כואב לי על הילד היפיפה והמוכשר הזה שהסכים לקחת בקבוק רק מאמא.
כואב לי על ירדני, שראיתי רק שלוש פעמים. אבל הספקתי ללטף כשהיתה בתוכך.
כבר שנה שאני מסתובבת עם חור ענק בפנים. עם תחושת חוסר אויר. לא צריך הרבה חברים מסביבך כשיש הילה אחת. אבל עכשיו כשאת לא כאן אני חשה עוד יותר את הערב הרב של הנדבכים מהם היית מורכבת. כל כך הרבה אנשים מסביבי- וכל אחד הוא פיסה. אף אחד לא מיוחד כמוך. אף אחד לא מורכב כמוך. אך אחד לא רציני ומצחיק, חכם ומשתטה, פשוט ומתוחכם רגוע וטמפרמנטי כמוך. אף אחד הוא לא את.
כבר שנה שאת כל סיפורי המוזיאון אני מספרת לבדי. כבר שנה שאין את הקול השלוב בקולי המספר יחד איתי על מטבחים ועל שמירות ועל מסיבות ועל מדים.כבר שנה שנה שעינים משתוממות מביטות בי ולא מבינות מדוע בחורה בת 31 מתרפקת על סיפורי צבא. כבר שנה שאני שותקת ולא מסבירה.
כבר שנה שאני הולכת לים ומדברת אל השמים, אל העננים, אל השמש והירח. כבר שנה שאני מחפשת אותך בדיוק בנקודה שהשמש נושקת למים והשמים מתכסים בשמיכה אדומה. כבר שנה שאני צועקת אל הטבע והוא מחזיר לי בהד בחזרה: "איפה את.."
כבר שנה שאני סובבת את ביתי בלילות. מדמה לשמוע את קולך. את שיפעת שיערך הבהיר. קמה בלילות מחלומות עלייך. ואת כל כך קיימת, את כל כך שם. קולך כל כך אמיתי. ובחלומותי את מראה לי את מקום המצאך,את מראה לי שאת בסדר, ושאת אוהבת ושאת שומרת מלמעלה.
אבל כל שאני רוצה כבר שנה, זה לחבק.
וכבר שנה שאני רוצה לתת לך נשיקה
ולספר לך שוב עד כמה אני אוהבת.
עד כמה את חסרה.
כבר שנה