מגרייסי

 
היללי בכרי שלי,
החיוך הרחב שלך והקול שלך אומר "גרייסי" מהדהדים לי בראש ללא הפסקה. אבל זה לא רק מהיום הנוראי ההוא. פתאום שמתי לב עד כמה את אצלי בראש ובלב כל הזמן. כמה מקום את תופסת וכמה אור את מקרינה.
בחודשים האחרונים לפני שהשתחררת עברנו לישון ביחד, לא יכולנו להיפרד אפילו לא לכמה שעות.
אם רצית לעלות לשק"ם ולי הכי לא התחשק, הייתי עולה רק בשביל להיות איתך.
ביום השיחרור שלך באת אלי וחיפשת את תעודת הזהות שהלכה לך לאיבוד.
לא דיברנו האחת עם השניה כבר כמה ימים. היינו כמו חבר וחברה שכועסים האחד על השני -שאחד עוזב והשני נשאר. הסתכלנו האחת על השניה ושתינו פרצנו בבכי.
שנים אחרי זה היינו נזכרות ומחייכות על אירוע תעודת הזהות.
את היית זאת שאמרה לחבר של רובין שהוא צריך להתקשר אלי.
רובין היה החתיך של הבסיס שכולם בצחוקים רצו, אבל את סידרת אותו לי וגם לא לקחת על זה קרדיט. חודשים אחרי שכבר היינו חברים, חבר שלו, כבדרך אגב אמר "איזה מזל שהילה סידרה ביניכם" וככה גיליתי.
בכל פעם שהיינו ניפגשות, הייתי אומרת לעצמי "איזה שיש לי חברה כמוך, שלא שופטת ולא מבקרת, אלא מקבלת אותי ומפרגנת לי מכל הלב עם המון אהבה".
כמה שאני אוהבת אותך.
אני מאוד רחוקה, בקילומטרים, בשעות הפוכות ובחברה שסובבת אותי.
לפעמים אני מרגישה שאני בכלל בפלנטה אחרת.
אבל כל יום הייתי חושבת איך לספר לך דברים שראיתי והרגשתי וחיכיתי כבר לשמוע ממך.
החיוך וה"גרייסי" איתי כל הזמן.
את אישיות כובשת ומחשמלת.
את הגרגר חול של כולם