מכתב מאביטל שריאל

 
משפחה יקרה מול מקרה מזעזע ומחריד כל כך קשה מאוד למצוא מילים. הגעתי היום במקרה לאתר שהקמתם לזכרם של היקרים והיפים שלכם- שלנו.. אכן, במידת מה הם הפכו להיות גם שלנו.. בנסיבות כל כך זוועתיות. בכורח הזוועה, נחשפנו לקיומם של הילה, יובלי וירדני היפים והנאהבים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. זכינו להתוודע לבני האדם המיוחדים והמאירים האלה. האתר שהקמתם לכבודם מקסים, רצוף אהבה, אור ואצילות- ניכר שדמותה של הילה, כפי שעולה מכל הסיפורים והתמונת שלה, שורה פה. מה יש להגיד? אי אפשר לפספס את הייחודיות, היופי והאצילות של הילה שלכם. רק ממבט בתמונתה, אפשר לזהות את האיכות, העומק, המסירות, טוב הלב. מתמונותיה עם יובלי, אי אפשר לפספס את הקשר המדהים ביניהם. ניכר שהוא היה ילד אהוב, מטופח, שמח, מאושר. ילד כל כך יפה. כל כך נבון, ומיוחד, מאיר. רציתי לספר לכם, אף על פי שאני יודעת שאין בכך שמץ של נחמה, שהזוועה שהתרחשה במשפחתכם נגעה מאוד לליבי. כמו בוודאי עוד רבים רבים מאזרחי המדינה. מייד לאחר המקרה, הטרגדיה הזו ממש ליוותה אותי בחיי היומיום ועל משכבי בלילות. השילוב המחריד בין רצח בדם קר של אישה, פעוט מדהים ותינוקת חסרת ישע, יחד עם תמונותיהם, יחד עם הפתאומיות הזוועתית, וחוסר הפשר המחריד- פשוט לא נתנו לי מנוח. אני זוכרת שממש, במשך שבועות ארוכים, התקשיתי להירדם, וחשבתי בבעתה על מסע הרצח המחריד, מייחלת שהקורבנות לא סבלו יותר מידי. אני זוכרת ששיתפתי את האיש שלי, והוא לא הבין מדוע אני לוקחת את העניין כל כך "באופן אישי". לא יודעת, אולי אלה העיניים המדהימות של יובל, שפשוט לא נותנות מנוח. גם היום, שנתיים אחרי, אני מידי פעם נזכרת באירוע הנוראי הזה ומתחלחלת. הלב מתכווץ, מתייסר, מסרב לקבל טרגדיה איומה כזו. חושבת עליכם- בני משפחתם- איך ממשיכים לקום בבוקר, ולנסות לשמוח, עם כזה חלל עצום ובלתי נתפס. אני מאוד מצטערת על כך שאנשים הפיצו שמועות מרושעות. בני אדם עלולים להיות יצורים קטנים מאוד. אבל- לאנשים קשה לקבל ולתפוס את חוסר הפשר המזעזע, של מעשה כ"כ נוראי, אז הם מנסים בכל דרך 'לסדר את הדברים בקופסאות'- לתת לדברים הסבר כלשהו שיצליח להניח את הדעת. כן, גם לי חוסר הפשר הזה פשוט מטריף את הדעת. אם היה מסתבר שמדובר באדם עם רקע פסיכאטרי סמוי, שאותו הסתיר מאשתו, או עם איזו הפרעת אישיות, או אפילו אדם שהיה אלים במהלך השנים.. זה היה עוזר 'ליישב את הדברים'. אבל אדם, לכאורה נורמטיבי, בוקר מקולל אחד רוצח אנשים חפים מפשע- אישתו וילדיו בשר מבשרו- זה פשוט לא מתקבל על הדעת. חוסר האונים הזה, אוזלת היד, ההבנה שבעצם ביתכם היקרה היתה נשואה לאדם שבסופו של דבר התגלה כמפלצת, ולא היה לאל ידכם או לה,, לדעת זאת, לעשות משהו.. הוא נוראי. אם יש משהו שמנחם אותי במשהו באופן אישי, זה הידיעה על כך שחייהם היו מוארים, מאושרים. ניכר שהילה שלכם השיגה מה שרצתה והגשימה את חלומותיה. היא התקדמה והצליחה, והיתה אימא לילד מדהים ומיוחד במינו ולתינוקת בריאה ומתוקה. ניכר שהיא היתה אהובה ואף מוערצת על ידי כל הוסבבים אותה. גם יובלי שלכם- ילד מיוחד ומדהים. ברור לגמרי שהיה ילד שמח ומאושר, אהוב מאוד, עטוף בחום ואהבה, שקיבל כל מה שהיה צריך ויותר מזה, שהתפתח ולמד וצמח והעולם היה בשבילו מקום נעים, חמים, בטוח ומאושר. אני מאמינה שגם ירדני הקטנה, חשה מוגנת ומטופלת, אהובה ובטוחה, בחייה הקצרים. מצד אחד כל זה כל כך כואב, כי דווקא זה מעיד כמה עוד היה להם לחוות ולשמוח ולהינות. מצד שני, יש בכך מידת מה של נחמה- שחייהם היו טובים ומלאי אור. מה עוד יש להגיד- הלב מסרב לקבל גדיעה אכזרית כזאת של חיים של מי שהיו כל כך ראויים, טובים, כל כך צריכים לחיות. אני מחזקת את ידכם, מצדיעה לכל אחד ממכם על שבחרתם בחיים, למרות הייסורים והכאב שבוודאי אתם חווים, ומייחלת בשבילכם שלמרות הכל, תראו אור בחייכם, למענם של היקרים האלה. אני באופן אישי, מבטיחה לקחת משהו מדמותה של הילה כפי שנגלתה לי בעזרתכם באתר הזה. מהתבוננות בתמונות עם ילדיה, שופעים המסירות, החיבוק, החיוך האוהב, ההכלה, הנתינה, השמחה בהם, הביטחון בהם, הקשר הבל יינתק והעמוק. מבטיחה להשתדל ולהיות אימא ראוייה יותר ומסורה יותר לשתי בנותיי, לאור דמותה. יהי זכרם ברוך.