סיפור חיים

 
הילה נולדה ב16 בפברואר בשנת 1978 בפתח תקווה, בת שנייה להוריה ציפי ויהודה, אחות לגל, אחיה הבכור. דור שני לסבתא ניצולת שואה. שמחה גדולה לוותה את לידתה, המשפחה זכתה בבובה יפהפייה ותינוקת חייכנית ונוחה (ישנה ואוכלת בזמן).
בגיל מוקדם מאוד החלה הילה לדבר וגנבה את תשומת לב המשפחה. לאורך השנים, גילתה כשרון טבעי לתחום האמנותי, אהבה לשיר, לחקות אנשים, להצחיק ולרקוד וכך הייתה לב השמחה בכל מפגש משפחתי וחברתי.
כילדה מלאת שמחת חיים ואהבה לאמנויות הבמה התמידה בחוגי ריקוד כמו גם בחוגים אחרים, הייתה סקרנית ללמוד ולדעת דברים חדשים.
עוד משחר ילדותה, השאיפה לשלמות אפיינה את מעשיה. הילה אהבה את יפי החיים וכתלמידה שקדנית וחרוצה הקפידה לשמור על היופי הזה בכל מעשיה. כשלקחה על עצמה משימה ביצעה אותה במקצועיות בשלמות ומכל הלב. הפרפקציוניזם איפיין אותה בבגרותה בתיכון, כחיילת, כסטודנטית, וקצינה במשטרה.
אחד החלומות של הילה היו שאמא "תביא" לה אחות קטנה. עם לידתה של בת דודתה אופיר טיפלה בה באהבה ובמסירות, אך במקביל, בקשותיה הפכו להפצרות, אליהן הצטרף אחיה גל וביום בהיר עשו השניים מעשה שהכריע את הכף. הילה הכינה הצהרת התחייבות הדורה ומקושטת על בריסטול גדול ותלתה אותו בסלון ביתה. בהצהרה זו התחייבו גל והילה לעזור לאם ולטפל בתינוקת החדשה ולעשות כל שיידרש ובלבד שתיוולד להם אחות.
סוף הסיפור הוא, שכשנה לאחר מכן, נולדה אחותה הקטנה דניאל, בהפרש של 12 וחצי שנים מהילה.
דניאל הייתה בבת עינה של הילה. מגיל צעיר האכילה, חיתלה, וטיפלה בה במסירות אין קץ.
שנים אחר כך, כשהילה ילדה את יובל טיפלה בו דניאל באותה מסירות ואהבת אין קץ ממש כפי שלמדה מאחותה הבכורה.
הילה שרתה במוזיאון חיל האויר, היתה לה גאוות יחידה והערכה מיוחדת למקום זה. חברותיה לשרות הצבאי הפכו חברות נפש ובנות בית למשפחתה גם לאחר השרות.
עם חזרתה של הילה מטיול של אחרי צבא בארה"ב, החלה את לימודי המשפטים במכללת שערי משפט וסיימה אותם בהצלחה. את תקופת הסטאז' שלה עשתה על הצד הטוב ביותר, בבית משפט מחוזי אצל כבוד השופטת אוהד, לה רכשה אהדה והערכה רבה. את בחינות הבר עברה בהצלחה וקיבלה רשיון כעורכת דין מן המנין.
הילה לא הסתפקה בכך, זמן קצר לאחר מכן, סיימה תואר שני במשפטים בהצלחה רבה, כאשר תוך כדי כך היא מצטרפת שוב לשירות המדינה כשוטרת והפעם ממשיכה את דרכו ומורשתו של אביה, יהודה בכר.
שרותה במשטרה כלל שירות ביחידות מובחרות.
בשנת 2008 יצאה לקורס קציני משטרה. למרות הריונה השני והקשיים הכרוכים בכך, לא ביקשה הקלות ואף בחודשים מתקדמים להריונה, ישנה על מיטת שדה, כיתר פרחי הקצונה.
במהלך הקורס, כשכרסה בין שיניה היתה עושה את כל הדרך בנהיגה מהצפון לביתה כדי לבלות זמן יקר עם משפחתה.
הילה שלנו היתה "ילדת בית"- אהבתה, מסירותה ומחוייבותה לאחיה, להוריה לגיסתה רות, לסבתות, לסבים ולמשפחה המורחבת היו יוצאי דופן.
מעל כל אלה, בלט הקשר עם אימה ציפי. החברות המסירות והאהבה בין השתיים לא ידעו גבולות.
את אותם מאפיינים של אהבה ומסירות אין קץ הילה הביאה גם למערכות יחסים אחרות, עם חברותיה וכשנישאה גם לביתה שלה. היא היתה אישה אוהבת ומסורה לבעלה ואם מדהימה לילדיה. הילה העדיפה לסכן את עצמה ולחסוך מילדיה האהובים כל מאמץ או סיכון בלידה רגילה וילדה את שניהם בניתוח קיסרי וולונטרי .
יובל וירדן, שניהם מקורות מים, נבחרו כסמל לשפע וזרימה. הילדים היו מרכז עולמה, הילה אהבה אותם אהבת אין קץ. דאגה לשלומם, לבריאותם, לאושרם, הלבישה אותם במיטב המלבושים ולא החסירה מהם דבר קטן כגדול.
יובלי נולד ב 3 באוגוסט 2006 בניתוח קיסרי.
עוד בהיותו תינוק, בילה יובל עם אימו בחוגים שונים, וכך גדל כילד מטופח, מוקף אהבה, בטוח בעצמו, מצחיקן, בעל יכולת הבעה מדהימה ושפה עשירה. הוא ידע לשיר את שירי הפסטיגל עוד בטרם מלאו לו שנתיים. יובל אהב לרקוד ולשמוח ובכל מפגש משפחתי היה מרקד עם כל המשפחה לצלילי מוסיקה קצבית. הקשר בינו לבין אימו היה מיוחד במינו. כשהיה מתעייף, היה נוהג לשכב בזרועותיה ולמולל את תלתליה הזהובים ומביט בה בהערצה עד שנרדם.
בהיותו בן שנתיים וחודש בתאריך 9/9/08 נולדה אחותו ירדן. יובל כל כך ציפה לאחותו וליווה את ההריון של הילה ממש כבוגר. עוד בשלבי ההריון המוקדמים כששאלו אותו "מה יש לאמא בבטן?" היה ממהר לענות בעליצות בקול הפעמונים שלו "בייבי בת!"
היריעה קצרה מלהכיל ואת יתר הסיפורים אודות אהובינו תוכלו לקרוא באתר זה בפרקים אחרים של אתר זה - "משפחה מספרת" ו"חברים מספרים".
כן, היינו משפחה מאושרת עד לאותו בוקר ארור ב23 באוקטובר 2008
מי שהיה שותף לכל האושר הזה, שזכה לכל כך הרבה אהבה, מסירות ונאמנות מהילה, מילדיו ומאיתנו, בני המשפחה עם נישואיו, בבוקרו של יום בהיר אחד קטל את חייהם של אנשים אוהבים חפים מפשע.
הילה, בת 30, יובל בן שנתיים וחודשיים, וירדן בת 43 יום, נקטפו מאיתנו בדמי חייהם ביום בהיר אחד בקור רוח, ברוע לב ובאכזריות כה רבה ללא סיבה.
אבל כבד נפל על משפחתנו.
תמונותיהם, צליל קולם, מבטם, ריחם וחיוכם של אהובינו הילה, יובל וירדן מלווה אותנו יום יום שעה שעה.
לא נשכח אותם לעולם!
יהי זכרם ברוך!
דודה אילה פ. בשם כל המשפחה