שלושים- יעל, אתי, ריבי ויפעת

 
ללי
יום שלישי בערב, פגישת בנות.
במהלך היום שיחות טלפון כדי לתאם שעה ומקום מתאימים. ההתלבטויות הרגילות "האם נשב בבית קפה או בבית של אחת החברות?"... לבסוף החלטנו והגענו יעל, יפעת ואתי לביתה של ריבי. לפתע קלטנו שאת לא הגעת. הבנו שזאת לא פגישה רגילה שבה חוגגים יום הולדת, מסיבת רווקות או סתם מעבירות ערב ביחד, אלא שנפגשנו במטרה להעלות זיכרונות משותפים על הנייר, זיכרונות שלנו אתך.
מאיפה מתחילים? הכאב מציף ולא מאפשר.
איך אפשר בכלל לכתוב עליך בלשון עבר?!
עברו 30 יום מאותו יום נורא, יום שטרף את כל הקלפים ושינה את המפה כולה.
זה עדיין לא נקלט ולא מחלחל אפילו לרגע. בשבילנו את פה, הכי חיה שיש, את מלווה כל אחת מאיתנו בכל רגע, הצחוק שלך, החיוך שלך, כול כולך איתנו. ההרגשה היא שפשוט נסעת, תיכף תחזרי , תכנסי בדלת ותגידי "כמה התגעגעתי לחברות היפות שלי".
הטלפון שלך עדיין בזיכרון של הפאלפון, כשמדפדפים בספר הטלפונים, פשוט מדגדג ללחוץ send כשמגיעים לטלפון שלך, אולי פתאום הטלפון יצלצל, אולי תעני, אולי זה סתם חלום רע........
אנחנו חברות מעל ל 15 שנה, עברנו יחד את כל ההתבגרות בבית הספר בן גוריון בפ"ת, החברים הראשונים, הלימודים יחד למבחנים ובגרויות, טיול לפני הגיוס ליוון, הצבא, הלימודים, החתונות והלידות........ בעצם עברנו הכול יחד!!!
גם כשהיו תקופות שיותר התרחקנו, ידענו שיש לאן לחזור, לקן החמים הבטוח והיציב, שתמיד קיים, ללא כעסים וללא רגשות טינה, רק אהבה אמיתית וחברות עולם.
אנחנו מודות, אנחנו לא מעכלות ולא מתמודדות אפילו לרגע עם זה שאת לא כאן.
עברו רק כמה שבועות, וקשה לנו שזה המצב לתמיד. קשה לנו מאוד לבטא את ההרגשה, כי שום דבר שייכתב או יאמר, לא ישלים את החוסר ולא יבטא באמת
את תחושות הבלבול ואת החור שנוצר ברשת.
אז בחרנו ללי לספר על חייך, יש לנו סיפורים מאינספור תקופות שמתארים אותך בצורה הכי "את " שיש.
החברות איתך התחילה בחטיבת הבניים בן גוריון.
כבר מההתחלה נהגת, למרות מורת אפה של ציפי, לפני כל יציאה, לדאוג לכל חברותיך ולהלביש אותם במיטב בגדיך שקנתה לך ציפי יום לפני. בגדיך היו מסתובבים בכל ארון..... וציפי תמיד הייתה חוקרת איפה הבגדים. לא משנה שתמיד היית יותר גבוהה מאיתנו... בהרבה, תמיד מצאנו פתרון יצירתי לפתור את הבעיה.
עם כל בחור שיצאת ולא ממש הסתדר, אם חשבת שהוא מספיק איכותי, מייד היית מסדרת אותה לאחת החברות....בלי שום חשבונות, בלי עניינים....
הבית בקיבוץ גבעת השלושה,כמה שרצנו שם.....
רק קיבלנו רישיון, הדרך לשם הייתה מאוד חשוכה ונראתה מאוד ארוכה ומפחידה, למרות שזה היה מטר מפ"ת. אבל זה לא הפריע לאף אחת מאיתנו להמשיך ולבוא כל ערב, אחרי הכל לא משנה באיזה בית גרת, תמיד היה צריך לבוא אליך אם רוצים לראות אותך, כך שלא השאת לנו הרבה ברירות.
פעם אחת חזרנו ממסיבה באמצע הלילה, כל הדרך מת"א נסע אחרינו רכב עם שני בחורים שפשוט לא נרגעו ממך....
הגענו לקיבוץ ורצנו מהר מהרכב פנימה, פתאום שמענו אותם מצפצפים מבחוץ...אז שלחנון את גל שיסלק אותם...
לפני הגיוס החלטנו לנסוע ליון, חוץ מיעל שהתגייסה עם הבגרות האחרונה.
יכולנו להגיע לאי ופשוט לחפש מקום לישון, כמו שעושים כל הישראלים, אבל את רצית לוודא שאת ישנה במקום ברמה גבוהה, כיאה לנסיכה. בעוד כל הישראלים מתכלבים להם באכסניות, אנחנו ישנו באיוס פלאס ובערב הגענו לדאון טאון איוס כמו כולם.
המלון היה 10 דק' הליכה מהים (בירידה כל הדרך), אך כמובן אין שום מצב, את מזמינה מונית....אין שום סיכוי שתלכי את זה ברגל....ועוד כל יום.
ואז החלטנו לשכור רכב, היה לכולנו בערך יומיים רישיון, אבל מהר מאור הבנו שעדיף שלא, כי רמות החרדה שהגעת אליהן בכל פעם שמישהי נהגה או נכנסה באין כניסה, קצת העיבו על מצב הרוח.
בטיסה חזרה הביתה כולנו לבושות באותה טישרט של גריס, ירדנו מהמטוס, ויהודה חיכה לנו במנחת המטוסים עם הרכב המשטרתי שלו ובידיו ורד לכל אחת מאיתנו. הרגשנו לרגע אחד כמו נסיכות וידענו שכך את חשה במהלך חייך.
בצבא כל אחת הלכה לכיוון שונה, ואת טרחת לשלוח לכולנו לטירונות חבילות ממתקים שעוררו תמיד קנאה ותמיד צרפת עוד איזה מכתב שיעשה חם על הלב.
אחרי הצבא התחלת לעבוד בצבעים בקפה. כמה משמרות עשינו יחד איתך, בעודנו ממתינות שתסיימי את המשמרת ושותות עוד קפה ועוד קפה, אם היית נותנת לנו היינו הולכות הביתה , אבל ממש לא שחררת אותנו בקלות.
הנסיעה לקמר בתורכיה, החלטנו תוך כמה שעות לעלות על מטוס ולהיות כולנו יחד במשך שבוע.
המזג אויר לא היה ממש לטובתנו, אז נאלצנו לבלות את כל השבוע בלנוח מארוחה לארוחה בקלאב הכול כלול, וכל אחת מאיתנו עלתה 3 ק"ג. מוכרי מעילי העור השתגעו מאיתנו כי על כל מעיל שקנינו בילינו בחנות כמה שעות, על מנת שנצליח להוריד את המוכר למחיר הרצוי לנו, ובסוף תמיד הצלחנו.
לימודי המשפטים שלך יחד עם עופר, בוילה בהוד השרון, כמה היינו שם, באות רק לשבת לאכול איתכם משהו.... וללכת שלא נפריע לכם ללמוד....... ונשארות כבר אל תוך הלילה.
ללי לאט לאט כל אחת מאיתנו מתחילה להקים משפחה משל עצמה. ואנחנו לאט לאט מבינות שלא נוכל להנות מההתפתחות והגדילה הזו יחד איתך. שאנחנו נגדל, נתבגר ונזדקן יחד עם משפחותינו שאת לא תכירי. ואת תישארי צעירה ויפה לנצח, כי כך הלכת מאיתנו.
ללי, בלי סוף זיכרונות ורגעים בכל השנים שעברו.
קשה מאוד לתאר את כל הסיפורים והרגעים המשותפים יחד, כי כרגע המצב לא ממש מובן, מין בלילת רגשות לא מובנת ולא מסודרת.
מעתה נמשיך לצבור זיכרונות וחוויות משותפות, אך בלעדיך וזה לא נקלט.
עברו רק 30 יום, זה עוד בכלל לא מתעכל שמעתה את לא תלווי אותנו בכל אחד מהרגעים האלה.
אנחנו בטוחות שככל שהזמן יעבור, החור שקיים כרגע יהפוך לבור והחוסר יתחיל להיות יותר ממשי, והגעגוע יותר כואב.
אנחנו יודעות שאת שומרת עלינו ועל הילדים המתוקים שלך שנמצאים איתך.
אנחנו אוהבות אותך.
יעל, ריבי , אתי ויפעת